כשרציתי לצייר את היהודים עולים לבית המקדש, ניסיתי לדמיין את בית המקדש נישא מגבעות ומכל עבר נוהרים אליו, ואת החוויה הרוחנית העצומה שחוו העולים,
ניסיתי להביע בציורים את הקדושה של המקדש וירושלים בצבעים טהורים ובנצנוצי זהב, בצורה חדשנית ועכשווית
בלב ירושלים, בהר המוריה, המקום המקודש ביותר בעולם התנשא בית המקדש המפואר.
מדי שנה– בשלושת הרגלים, המוני יהודים מכל קצוות תבל, עם לב שופע ציפייה, עולים לרגל להראות לפני ה',
בהביאם מתנות קורבנות והמון שמחה,
מסעם של עולי הרגל לירושלים בה שוכן בית המקדש הקדוש המפואר היה מסע רוחני להתענג על השכינה האלוקית ולהתחבר לשורשי אבותיהם,
כשהם מתקרבים לכיוון ירושלים ההתרגשות והשמחה שלהם מוחשיות, ליבם מזדקר עם כל צעד. הציפייה מציתה את נפשם בלהט שאין לתארו, "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים"
שערי ירושלים ניצבים לפניהם, מלכותיים ומזמינים להיכנס פנימה.
כל סמטאות ירושלים מלאו אנשים , וכולם זורמים לכיוון בית המקדש, מוקפים בעולי רגל אחרים,
בתחושה של אחדות שהם חלק ממשפחה גלובלית, השזורה יחד באמונה משותפת ובגורל משותף.
ככל שמתקרבים ניכרת הצפיפות לבית המקדש, עולי הרגל מתקשים להכיל את התרגשותם. צעדיהם מואצים, לבם נוסק, ורוחם מרוממת וכשהם עומדים בנוכחות בית מקודש זה. הם חשים חיבור עמוק לדורות שקדמו להם, שתקוותיהם, חלומותיהם ותפילותיהם שוכנים בין אולמות קדושים אלו.
בית המקדש הופך למוקד לשאיפותיהם העמוקות ביותר, מקום שבו נשמותיהם יכולות למצוא נחמה ורוחם יכולה להתחדש. הם נושאים את תפילותיהם, מרכינים את ראשם בענווה, ומאפשרים לכובד דאגותיהם להתרומם על ידי קדושת הרגע.
בצאתם מבית המקדש, עולי הרגל נושאים עמם תחושת שליחות מחודשת וחיבור עמוק יותר למורשתם. ליבם מלא הכרת תודה על ההזדמנות ללכת בעקבות אבותיהם ולחוות את הקדושה השוכנת שם.
כשהם נפרדים מהעיר הקדושה הזו וחוזרים לבתיהם, הם נושאים בתוכם את רוח ירושלים, להבה שתמשיך לבעור ולהאיר את חייהם בתקווה, באמונה ובתחושת שייכות עמוקה.
ונושאים תפילה עמוקה מעומק ליבם:
"בנה ביתך כבתחילה
וכונן מקדשך על מכונו
והראנו בבנינו
ושמחנו בתיקונו.
וְהָשֵׁב כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדָתָם
וּלְוִיִּם לְשִׁירָם וּלְזִמְרָם
וְהָשֵׁב יִשְּׁרָאֵל לִנְוֵיהֶם
וְשָׁם נַעֲלֶה וְנֵרָאֶה וְנִשְׁתַּחֲוֶה לְפָנֶיךָ".
שנזכה בקרוב!